|
והזיקה בינם לסיפור, והוא סיפר בקול נלהב איך התגלגלה כתיבת הספר הזה, מן ההתבוננות בציורים אל המילים המסופרות. ובעצם צריך לכתוב שהמילים מגוללות סיפור, כי חיפזון אין כאן אלא פרישה של המילים הנצהבות אל מול הנוף, גם בסיפור השני בו החמניות באומבריה מסובבות ראשן אל השמש והברושים עומדים והטבע כולו זולג מידי האדם כשפע הניתן באור, גם כאן הצבעים והצלילים הם שמגוללים בפנינו את הסיפור העז, המגרד, הדואב שבו אדם אינו עומד בבשורה אלא הגוף כולו נופל מפניה. ובאמת שלא גמרתי לקרוא את הספר אלא מיהרתי לכתוב אליכם, ידידים ותיקים וקוראים עלומים, כי יש שאדם וסיפור חייו שלו, על נסיונו להביט בפני המלאך ועל כשלונו, מסופרים בכל חום ליבו בפנינו, ואם לא נפתח ונקרא בו הוא מיותם, ואם נקרא הרי כל תועפת השמש ותנועתה נפרשת
בפנינו.י עיינה ארדל |
בחנות הספרים החצי חשוכה, שבעלת-הבית נעדרה ממנה ליום אחד, מצאתי את הספר – בהיר ורך, וצבעיו האדומים והלבנים והציפור שבאמצעו מרמזים שהוא המשך לספר "רקוויאם לציפור". ובבית בשעת בין הערביים קראתי בו, ורחש תנועת המילים מביא את צללי האיש היורד ברחובות פירנצה, ואור הקולות מאיר את הציורים שהגיע מרחוק לראות. אבל הבדידות והינגפות הגוף מפילים אותו לפני שפגש את הצייר עליו סיפרה לו המורה לאיטלקית שנים לפני כן, צייר שציוריו כבר נחרטו בנפשו כדמות דיוקן החשיכה, המנוגד לאור המתגבר. ומאליהן עולות שאלות של אמונה והעדר אמונה, התגלות מול ניכור, ורק כוחה של האהבה העז לנבוע שומר בו את כוח החיים, כוח שנפל מן הצייר שחי בבדידותו, וכמו אותו חוקר ספרות שכונה בזמנו "ציפור" כך גם כתביו שלו, שמשפטים מהם מופיעים כאן, אינם נדפסים אלא מתפוגגים כחלוף הזמן. וכשגמרתי לקרוא את הנובלה – בשעת הקפה של היום השני, טלפנתי שחר לשאול אותו לפשר הציורים
|
|
זוהי קינה על אי-האפשרות למעוף, שיש שהוא נוצר בחלום כממשות שלמה ויש שהוא מתעורר בשירה עם שרטוט תנועת הציפור. זוהי גם קינה על האיש, על המרצה עצמו שמנסה בדבריו להמחיש את הבלתי-מושג ולהסביר מילות-שיר שכמו מתפוגגות מאליהן בעולם; על המרצה ששוכח לומר לסטודנטים מה שמו והם מכנים אותו "ציפור". אבל לא פחות מכך, זהו רקוויאם לעולם הרוח אשר מקומו הולך ומתמעט, יעידו על כך הסטודנטים המתמעטים באולם ההרצאות של המרצה שידיעותיו המרובות אינן הופכות את דבריו לנחשקים. זאת מפני שמי שהולך באמת ובתמים אחרי השירה, דבריו הולכים ומתערבלים בתנופת האוויר כמו להקת ציפורים.י
את הספר הזה שנתן לי המרצה שלי באחד מביקוריו הנדירים, אני קוראת עכשיו בפעם השניה על מרפסת הבית תחת כנפי העץ, ורק הגעגוע הנשמע בכל מילות הספר עשוי לפתוח לי פתח במערבולות הבוקר הזה.י עיינה ארדל |
המלנכוליה הדקה של חודש יוני נפרשת כמו כנפי ציפור בהירה ששטה נמוך. המלנכוליה הדקה מגיעה לאחר שחלפו הייאוש והתבוסה, והשיר של ייטס על הדייג מלמל את מלמולו האחרון. אז אני נוגעת בקוצר-היד של החיים, וכשאני קוראת אני נזכרת בתנועות של אנשים, כאלו שמבשרות את חלופיותם וחיוניותם. אני נזכרת בשיחות נרגשות בחדר שכור ברחביה ובמראה שמתגלה מן המרפסת הקטנה, אני נזכרת במבט המנסה לפענח את השירה אבל נתקל כל העת במכשול, ובקול שאינו נהדף מפני המכשול אלא ממשיך לדבר בחום ואנושיות.י
את הספר של שחר ברם על הציפור בשירה, ספר שאינו מכיל מאמרים אלא משרטט דיוקן של מרצה שמקשיבים לו במשך שנים ולומדים ממנו דבר על שירה: את היות התבוסה פרי הניצחון ואת התקלות הקול בדממה ואת הניסיון למעוף שנפוג באוויר הקריר; את הספר הזה אני קוראת עכשיו.י אני יושבת ליד שולחן המרפסת הקטנה, כשעלי הרקפת נפרסים גדולים ויתומים בעציץ ועלי עץ השסק מרפרפים על ראשי כמלכודת. על המפה הלבנה אני מניחה את ספל הקפה ואת הספר הקטן שצבעו האדום מוזר ושם המחבר זר לו, אבל שמו שלו מתפרש כקול רך ובהיר באוויר המרפסת הקריר.י |
